אוהד ובר
ניצן הייתה העוזרת הצעירה של המשוררת חנה חפר, שכבר הגיעה לגבורות. חנה הייתה ממלמלת מילים וניצן רשמה אותן על דפים. חנה הייתה אישה זקנה מאוד, ולא ברור אם הייתה על סף דמנציה או סתם מעופפת. לפעמים המילים שמלמלה צמררו כמו כישוף מתהווה, ולפעמים נשמעו כמו מילים בעלמא. ניצן, לעומתה, הייתה נטועה עמוק בכל מקום שבו דרכה. ולמרות שהיו שונות מאוד, ההתמסרות של ניצן כשישבה וכתבה את מילותיה של חנה, השרתה ביטחון על המשוררת הקשישה, והזכירה לה משהו מעצמה בצעירותה. אולם חנה מעולם לא החמיאה לניצן; אדרבא, היא הייתה קרירה אליה, פורמלית על סף הנזיפה, וכה שקועה בחשיבותן של מילותיה עד כי נראה שאינה מבחינה בניצן כלל.
בבוקר שגרתי כזה של מלמולי שירה בביתה של חנה, ניצן הייתה מאגדת טיוטות על טיוטות ומשליכה לפח קבלות, סיכות, שערות וגושי אבק. יש שיגידו שניצן הייתה מעבר לשוליה עבור חנה, אולי אוֹפֵּר או עוזרת. על כל פנים, משהו ביחסיהן גבל בהסעדה.
סיפוריה של ניצן על המשוררת חנה חפר היו מרתקים, וכל גופה היה שופע. אני לא יכולתי שלא להימשך אליה.
"ואיפה היה בעלה? ואיפה היה המקרר?" שאלתי, ואינני זוכר מה ניצן ענתה.
לפי תיאוריה של ניצן, ביתה של חנה היה עמוס מריונטות, סירים בתוך סירים ועציצים שגבעוליהם טיילו לאורך המדפים. כל אלה חזו מן הצד בחנה פולטת מילים לחלל החדר ובניצן מנקה את האוויר ממילים תועות. חנה לבשה תמיד חולצות לבנות ״היפיות״ גדולות וזרוקות וענדה שרשרת צבעונית. שדיה היו נפולים מתחת לחולצתה, שמוטים עד הפופיק. זה שנים שגבר לא נגע בה ולפעמים רצתה לשאול את ניצן על חיי המין שלה, שנראו לה פוריים, על יחסיה עם גברים צעירים, על אהבותיה הסוערות, על תשוקותיה האסורות – אבל העדיפה להמשיך לדקלם שירים על בנות יענה, על זוחלים, על עצים, על שורשים, על גרמי שמיים, על עמודי פנסים, על ספסלים.
"למה היא דיברה את השירים ולא כתבה אותם?" שאלתי, אבל אינני זוכר מה ניצן ענתה.
הנחתי שחנה פשוט התעייפה, או שמאסה בהחזקת העט וראתה בדקלומי השירה החופשיים פריווילגיה שראויה רק למשוררות מוערכות בגילה. האם ייתכן שמשוררת לא תכתוב בכלל אלא רק תדבר? האם פעולת הכתיבה אינה קריטית למלאכת השיר? איך אפשר להרגיש את המימוש שבכתיבת שירה אם משמיעים רק קול ולא רואים שום אות? לא רציתי להלאות את ניצן בכל השאלות האלה.
בכלל, ניצן מעולם לא הייתה באמת קרובה אליי; היא רק הייתה השותפה של בת זוגי. בכל פעם כשהגעתי לביתה של בת זוגי, ניצן ישבה עם מחברת ועט על הספה בסלון ונראתה מהורהרת או מרוכזת בדבר מה, גם אם בסך הכול חיברה רשימת קניות למכולת – היא פירטה כל ירק וחומר ניקוי בטור מסודר ובאותיות עגלגלות, ומדי פעם הניחה את קצה העט בין שפתיה ומצצה אותו כאילו היה קש. ראיתי בהווייתה השקולה מעין מרד בחוסר השקט ובטרדות שלי, שאפפו אותי תמיד כמו דיבוק. הערכתי את שיעור קומתה, ונאלצתי לרסן את יצריי כשהייתי מבחין בקימורי גופה ובשדיה הזקורים; בינם לביני הפריד רק הבד האוורירי והסמרטוטי של חולצתה הביתית, שכמו ביקש להתפקע.
בפעם הראשונה כשהגעתי לדירה של בת זוגי ופגשתי את ניצן, היא סיפרה לי שהיא העוזרת של המשוררת חנה חפר ושאימא שלה כימאית. אמרתי לה שכימאים תמיד סקרנו אותי כיוון שהרבה אנשים חשובים ומשפיעים כמו ישעיהו ליבוביץ, פרימו לוי ואנגלה מרקל התחילו ככימאים, ומעולם לא הבנתי מה יש במקצוע הזה – שכל תכליתו היא מפגש בין חומרים – שמושך אליו כאלה תודעות גדולות. יש שהשיחות שלי עם ניצן היו מעניינות מהשיחות שלי עם בת זוגי, אבל זו מחשבה שמוטב היה לסלקה ולקוות שלא תפלוש שוב מן הגלות המחשבתית אל ההכרה.
אחרי שבת זוגי ואני נפרדנו, הבחנתי מפעם לפעם בניצן צועדת בטיילת, ועל אף שלא החלפנו יותר משלום מנומס, שיערתי שגם היא מחבבת אותי.
באחד הימים הופיעה במוסף התרבות של העיתון ידיעה על אודות מותה של המשוררת חנה חפר בגיל 89. ניגשתי לחנות הספרים הסמוכה לביתי, קניתי ספר של המשוררת המנוחה, ובשעת לילה מאוחרת מצאתי את עצמי יושב בחדרי לאור המנורה הצהבהב ומעלעל בין שיריו. ניסיתי לדמיין את ידה של ניצן רושמת באותיות עגלגלות כל מילה שרואות עיניי. קראתי וקראתי: הקול הוא קול חנה והידיים ידי ניצן.
כיוון שניצן מעולם לא כתבה שירה מקורית משלה, לקחתי על עצמי להמשיך את דרכה הפואטית של חנה. התחלתי להקליט במכשיר הטלפון הנייד שלי מלמולי שירה בסגנון שלה, שהיה רווי אסוציאציות, נטול היגיון, עמוס במילים ובדימויי חרקים. שנאתי את הסגנון הזה, אבל הרגשתי שלא יזיק לי להיסחף – ברוחה של המשוררת הזקנה – אחרי המחשבות הלא מאורגנות של עצמי, ואולי להניח לתת המודע שלי לצוף על פני ההכרה. עד מהרה התמלא מכשיר הנייד שלי מונולוגים של שירה. עכשיו חנה הייתה חצויה בין שניים: ניצן נשאה בגופה הרענן משהו מקיומה הפיזי, ואני נשאתי בשיריי המוקלטים משהו מקיומה הרוחני. אולי גדולי הדור נמשכו לכימיה כיוון שגם להם הייתה מטרה עילאית – לחבר בין החומר שהוא גוף לחומר שהוא נפש.
התקשרתי לניצן ואמרתי לה: "הקלטתי שירים חדשים, תוכלי לבוא ולכתוב אותם?"
Comments