בכיתי נהרות בבל /

גיתית דהן

בָּכִיתִי נַהֲרוֹת בָּבֶל.

תְּחִלָּה חָצַב הַבֶּכִי אֶת נְתִיב הַחִדֶּקֶל,

אַחַר גָּבַר לִפְרָת וְזָלַג לְיוּבַלָּיו.

בָּכִיתִי נַהֲרַיִם שֶׁשָּׁטְפוּ וּנְשָׂאוּנִי בִּקְלִפַּת

אֱגוֹז פָּצוּחַ. בְּעוֹדִי נִשֵּׂאת תָּהִיתִי אֵי

מְקוֹרָם, וְהַאִם יֵשׁ נְהָרוֹת שֶׁלֹּא זוֹרְמִים

לַיָּם, וְאֵיךְ אֵינָם עוֹלִים עַל גְּדוֹתֵיהֶם לַמְרוֹת

הָעֶצֶב שֶׁפּוֹשֶׂה בַּאֲנָשִׁים.

יָדַעְתִּי בְּתוֹכִי שֶׁיֵּשׁ

מָקוֹם שָׁכוּחַ, וְהוּא שָׁכוּחַ לַטּוֹב

וּמְצַוֶּה לַדֶּמַע לְהַטְבִּיעוֹ לִרְוָיָה.

מָה צָרִיךְ לַבֶּכִי?

מִמְחֶטֶת נְיָר רַכָּה, מַעַן לְיִדּוּעַ, מַטְלִית

זְעִירָה לְנִקּוּי הַזְּגוּגִיּוֹת לְלֹא שֵׂרוּט, וּקְלִפָּה

לְהִנָּשֵׂא בָּהּ בַּאֲפִיקֵי הַנֶּהִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא מַכְזִיבִים.