* /

רות פוירשטיין

הַשָּׁמַיִם הַכְּבֵדִים עָלַי הֵם בֵּיצָה נִבְקַעַת. חוּסוּ עָלַי עֲנָנִים, הֱיוּ שְׂמִיכָה גְּדוֹלָה,

הַרְכִּינִי רֹאשׁ אֲדָמָה בְּעַד שִׁבְרֵי אֱלֹהִים – מִתְכַּלִּים בָּךְ כְּכָל הָאָדָם.

עוּרָה עוֹלָם כִּי כּוֹכְבֵי הַצָּפוֹן נֶאֱסָפִים מִשָּׁמַי הַנּוֹפְלִים

כִּפְנִינִים; כִּי גֵּאוּת לֹא כִּסְּתָה אוֹצְרוֹתַי, וְשַׁלֶּכֶת

לֹא קָמָה לִבְכּוֹת נְשִׁירַת-אֱלֹהִים.

צְאִי נַפְשִׁי, כִּי גָּדַלְתְּ בְּקִרְבִּי, כִּי גָּדַלְתְּ לְהַכְאִיב

עַל רַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי מִלִּים שֶׁל אֵשׁ נִתָּכוֹת עַל עוֹרִי,

בּוֹעֶרֶת אֲנִי – וְאֵין טַל וּמָטָר. בּוֹעֶרֶת אֲנִי, לֹא אֶכְבֶּה לֹא אֻכָּל --

מִלִּים קוֹדְחוֹת מִשֶּׁמֶשׁ -- הֱיוּ אֲבֵלוֹת עַל קַרְנַיִם נוֹבְלוֹת, כְּפֶגֶר גָּדוֹל אֶל הַיָּם.

צַר בִּי הַזְּמַן כִּי נָטַשׁ מִשְׁמַרְתּוֹ, כִּי הוֹרִישׁ לִי אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו. כִּי מֹחַ הַבֵּן – לוּלָאַת סוֹף-בּוֹ-אֵין

וּפוֹסְעִים בּוֹ יָמַי כִּגְרוּרוֹת תְּהִיּוֹתָיו. כִּי עֶדְרֵי פְּעִימוֹתָיו בַּשָּׁמַיִם פּוֹעִים וּפוֹרְצִים מִן הָאָחוּ כְּגַל

כִּי אֵלַת הַשָּׂדֶה עֲרִירִית וְצוֹרַחַת עִם צֹאן מַרְעִיתָהּ בְּקוֹלוֹת שֶׁל חַשְׁמַל. בְּכֵה לִי עוֹלָם

כִּי עוֹרוֹת מְרֻבִּים לִי, רַבּוֹת לִי עֵינַיִם, הֲלוּמוֹת, עֲצוּמוֹת

כִּי אַתְּ אֲדָמָה, יְחִידָה אַתְּ נוֹתַרְתְּ לִי,

שָׁמַיִם בּוֹקְעִים, וְעָלַיִךְ לַחֲזוֹת.